דוכיפת היא עוף ייחודי במראהו השייך למשפחת ה
דוכיפתיים. המין דוכיפת (Upupa epops) הוא מין יחיד בסוגו. תפוצתה העולמית שייכת לשטחים נרחבים ביבשות אירופה, אסיה ואפריקה (למעט צפון היבשת). דוכיפת בישראל היא עוף יציב שכיח ומקייץ מצוי. בתי גידולה האופייניים הם מישורים פתוחים, שדות מעובדים, פארקים, גינות נוי ושטחים מיוערים.
מבנה גופה וצבעיה של דוכיפת הם ייחודים למדי. גודלה הוא קטן עד בינוני. אורכה מגיע עד לכדי 30 ס"מ. אורך מוטת כנפיה כ-45 ס"מ. משקלו של פריט בוגר מגיע ל-90 גרם. טקסטורת הצבעים על גוף הדוכיפת מקל את זיהוייה בשטח. חלק גופה העליון צבוע בחום. על ראשה מופיעה ציצית נוצות ארוכה במיוחד המזדקרת בזמן התרגשות. עיניה כהות. מקור דוכיפת הוא דק, ארוך וצבעו שחור. כנפיה צבועים שחור-לבן. אזור השת צבוע בלבן.
מקור השם דוכיפת נובע, ככל הנראה, מציצית הנוצות הארוכה שיש על פני כיפת ראשה. ע"פ שיטה זו, מראה ציצות הנוצות משוועה לעוף זה מראה כיפה כפולה. קרי, "דו"=כפול ו"כיפת"=כיפה. מקור השם זה אינו וודאי אם כי ניכר כי הוא השימוש לשוני (דוכיפת ברבים: דוּכיפַתים או דוּכיפות) כבר שנים רבות.
אין מדובר בעוף חברתי. דוכיפת נצפית לרוב כפרט בודד או כחלק מזוג. כיום היא מופיעה בשלל אזורים בשטחי ארץ ישראל. עד לתחילת המאה ה-20 הייתה תפוצתה בארץ מוגבלת. שינויים שחלו בארצנו, כדוגמת הגדלת שטחי החקלאות (כפועל יוצא של האצת פיתוח החקלאות בארץ), אפשרו לתפוצת הדוכיפת להתרחב.
קינון דוכיפת בארץ ישראל חל בחודשי האביב. הזוגיות בין הזוויגים היינה מונוגמית (כאורך חייהם). להבדיל מ
עופות רבים אחרים, דוכיפת אינה בונה קן אלא מקננת בחללים המצויים בסביבתה. הקן הוא בחלל שבין הסלעים, גומות בעצים ושאר חללים מוסתרים שגודלם גדול דיה. הנקבה מטילה 5-8 ביצים. תהליך הדגירה על הביצים נעשה על ידי נקבת דוכיפת. זוג ההורים מספקים חומרי הזנה לגוזלים שבקן. האכלת גוזלים נעשית לעיתים מקור-אל-מקור תוך כדי מעוף ההורה. הגוזלים שוהים בקן כ-25 ימים. הצאצאים מגיעים לבגרות לאחר כשנה מיום בקיעתם.
בזמן תקופת הקינון, מקפידה ושומרת הדוכיפת על בטחון הקן. על מנת לאסוף מזון, עוזב הזוג את הקן וישוב אליו עם מציאת חומרי הזנה. אם תחשוש הדוכיפת מטורפים - היא לא תשוב לקן עד אשר הסכנה תעלם. זאת מחשש כי מקום הקינון יהפוך מטרה קלה לטורפיה. בנוסף, מפרישה דוכיפת חומר שריחו חריף בקרבת הקן. בזכות ריחו החריף, חומר זה מרחיק טורפים מלהתקרב אל הקן.
את דוכיפת נפוץ לראות כאשר היא תרה אחר מזונה על הקרקע. היא סורקת את הקרקע בעזרת הליכה איטית ועקבית. מדי כמה צעדים ניתן להבחין בניקור חפוז. רק לעיתים מועטות היא אכן דולה מזון במקורה. מקורה, המעוקל במעט, משמש כמלקחיים לאחיזה בשלל
בעלי חיים קטנים אותם היא לוכדת. בעזרת המקור הארוך והצר היא מצליחה ללכוד בדיוק מרבי את טרפה. תזונת דוכיפת מבוססת תולעים,
חרקים,
זוחלים ודו-חיים.
מין דוכיפת כולל בתוכו 8 תת-מינים:
- Upupa epops epops - תת המין המופיע בארץ ישראל. תואר ע"י Linnaeus בשנת 1758.
- Upupa epops africana
- תואר ע"י Bechstein בשנת 1811.
- Upupa epops senegalensis
- תואר ע"י Swainson בשנת 1837.
- Upupa epops ceylonensis
- תואר ע"י Reichenbach בשנת 1853.
- Upupa epops major
- תואר ע"י C. L. Brehm בשנת 1855.
- Upupa epops marginata
- תואר ע"י Cabanis & Heine בשנת 1859.
- Upupa epops longirostris
- תואר ע"י Jerdon בשנת 1862.
- Upupa epops waibeli
- תואר ע"י Reichenow בשנת 1913.
המקורות הישראלים והיהודיים שופעים שלל אזכורים לעוף דוכיפת המופיעים בקבלה, אגדות, שירים, סיפורים וציורים. ניכר כי עוף זה היה לעוף בולט בנוף האזורי עוד בראשית הימים.
אחד האזכורים הראשונים של הדוכיפת מופיע בתנ"ך: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר... ואת ה
חסידה האנפה למינה ואת הדוכיפת..." (ספר ויקרא יא', פסוקים יג' - יט').
השפעה מעניינית נוספת חלה ביצירותיו של אחד מגדולי המשוררים העבריים - חיים נחמן ביאליק. הדוכיפת מופיעה במספר יצירותיו. בשירו "בין נהר פרת לנהר חידקל" (אחד משירי העם אותם כתב) מוזכרת הדוכיפת:
"תשכן-לה דוכיפת זהב.
צאי ובקשי לי בן זוגי" - חיים נחמן ביאליק.
גם בשירה מודרנית מוזכר עוף הדוכיפת. דוגמא בולטת לכך היא שירו של האומן שלמה ארצי בשירו "האמיתי": "לאן שלא תיסע תיקח, שני בגדים ודוכיפת" - מילים: שלמה ארצי.
כחלק מהשפעתה הרבה על ההוויה הארץ-ישראלית, בשנת 2008 זכתה דוכיפת להכרה לאומית. אז, נבחרה דוכיפת לציפור הלאומית של ישראל. בחירתה נעשתה כחלק מחגיגות ה-60' למדינת ישראל. תהליך בחירתה היה דמוקרטי וכלל רבבות מצביעים מהארץ ומהעולם. השתתפו בתחרות 10 ציפורים אשר הגיעו לשלב הגמר. דוכיפת זכתה להיות ציפור לאומית לאחר שגברה בפער ניכר (של 35% לעומת 10%) מול המתמודד שהגיע למקום השני (פשוש).