ביצת החולה (של פעם) שינתה פניה ללא הכר לעומת שמורת החולה (של היום). החלטת הישוב היהודי בארץ להתחיל במבצע "ייבוש אגם החולה" בשנת 1951 - הובילה להרס מוחלט של החי והצומח באגם.

מטרת מבצע הייבוש אגם החולה הייתה יצירת שטחי חקלאות חדשים ועצירת מחלת המלריה (המועברת על-ידי יתושים). מטרות שאפתניות אלו אינם הושגו. שטחי החקלאות שנוצרו התגלו, עד מהרה, כבלתי מתאימים לחקלאות. ואת היתושים... חיסלו כבר קודם למבצע הייבוש באמצעות חומרי הדברה (DDT).

מדוע אני מקדים ומציג בפניכם הקדמה זו? כי מדינת ישראל הפסידה אוצר טבע של ממש! קבלת החלטות שגויה של ההנהגה והתעלמות מערכי שמירת הטבע הובילו לאחד המחדלים הגדולים שידעה מדינתנו מאז ומעולם. אגם החולה, טרם ייבושו, השתרע על שטח של כ-40 קמ"ר. כיום, בתום יבוש האגם, ממדיו צנועים בהרבה - רק כ-3.5 קמ"ר בלבד. שינוי בממדי ותוואי האגם הוביל להרס כמעט מוחלט של מרבית החי והצומח שבו.

בשנות ה-40' יצאה משלחת של האוניברסיטה העברית אל ביצת החולה. מטרתם הייתה לחקור את החי והצומח באגם ואף לאסוף בעלי חיים שישומרו בארכיון האוניברסיטה. לצערנו, זה הוא התיעוד היחיד שתיעד את החי והצומח הענפים באגם. ככל הנראה, לא נוכל עוד לדעת איזה דגים התייקמו באגם טרם ייבושו.

יבוש אגם החולה גרם לאיבוד מיני דגים אשר התקיימו בו קודם לכן. חלק מדגים אלו היו מינים אנדמיים הייחודיים לאגם. כך למשל, דג לבנון החולה לא שרד את תהליך ייבוש האגם ואבד אט אט בשנים שלאחר הייבוש. כיום לא ניתן לצפות בדג זה עוד, בשמורה או בשאר חלקי העולם. בנוסף, מינים פולשים שהובאו על-ידי האדם הובילו לשינוי הדגה המקומית. כך למשל דג נאווית כחולה, דג יפיפה שהיה נפוץ באגם טרם הייבוש, נעלם כמעט לחלוטין ואת מקומו תפסו דגי גמבוזיה שהובאו מאוסטרליה.

כיום, שמורת החולה מוגנת מפני הרס בית הגידול שבשטחה. עובדה זו מסייעת לדגים להתבסס במקום מחייתם.

מגדיר דגים בשמורת החולה: